לצערנו הרב, אסונות קשים הם חלק משגרת חיינו כאן. כל כך כואב לומר זאת, אבל נראה שמרוב אסונות כמעט וכבר התרגלנו. השמועות, הדיווחים, הכותרות והסיפורים חוזרים ומכים בנו בכל פעם במעין ריטואל אכזרי החוזר ונשנה בדייקנות ובנוקשות בכל פעם מחדש.
למרות זאת, בכל פעם לאחר התרחשות אסון נורא, מעין זה שאירע השבוע ברומניה, כאשר אני נחשף לסיפור חייהם האישי של החיילים, של אותם בני האדם המסתתרים מאחורי התמונות, אני עומד מופתע ומשתאה לנוכח דמויות ההוד של אותם אנשים, המובחרים שבעם, שללא ספק ניתן לומר עליהם כי הם הטובים שבבנינו.
ואני לא מתכוון לסיפורי עלילות גבורה, אלא דווקא ל"אין סיפור". דווקא התיאור הטהור של חייהם הפשוטים של אותם חיילים "רגילים", שפשוט עשו - כל אחד בדרכו - את מה שצריך, ובחריצות ומסירות הקדישו את חייהם למען עם ישראל, הוא הוא סיפור הגבורה והמופת האמיתי.
[כמה חבל שרק אסונות הם אלו שמפנים את הזרקור ומסבים את מבטינו לעבר אותם דמויות מופת. כמה חבל שרק במותם אנו מוצאים את שמם בכותרות, במקום אותם 'דיירי כותרות' קבועים – המושחתים, הפושעים, הפוגעים ובורחים וחבריהם. אבל, מה לעשות, זו דרכו של עולם].
גם מי שלא ניחן בבקיאות יתירה בנושאים בטחונים וצבאיים, יכול היה להבין מתוך הדיווחים והידיעות כי האסון נגרם כתוצאה מתנאי הטיסה הקשים: השטח ההררי הלא מוכר, הטיסה הארוכה ותנאי מזג האוויר הפכו את האימון למסוכן במיוחד. ובאופן טבעי מתעוררת השאלה: האם לא נלקח פה סיכון מיותר? האם לא ניתן היה להסתפק באימונים קלים יותר ומסוכנים פחות?
אך שוב לא נדרש להיות מומחה צבאי כדי להבין כי זו בדיוק מטרתם של האימונים, לקדם ולשפר את היכולות וההישגים. אימון שאין בו נטילת סיכון נוסף הנו חסר תועלת, אימון שכזה לא ישיג את מטרתו. כשם שלא ניתן ללמוד שחייה על החוף, כך לא ניתן לרכוש מיומנות ומקצוענות ללא אימונים קשים ומסוכנים הדוחפים ומעלים כל העת את רף התעוזה והסיכון.
אני חושב שזו התכונה החשובה ביותר שעלינו לאמץ מתוך מורשתם של אותם טייסים אמיצים – הרצון התמידי להתקדם ולהשתפר, והתובנה כי לעולם אין להסתפק בהישגים הקיימים וברגע שרכשת מיומנות מסוימת עליך להמשיך לנסות לשפרה ולהתקדם אל עבר השלב הבא, גם אם הדבר כרוך בסיכונים ובקשיים.
זו בדיוק תוכנה של האמרה אותה מצטט הרבי בשם האדמו"ר הזקן מייסד חסידות חב"ד (בעיבוד לשוני קל):
"בכל הקשור להישגיו החומריים של האדם הרי שתכונת ה"שמח בחלקו" וההסתפקות בקיים היא מעלה גדולה מאוד, אשר על ידה ניתן להגיע לדרגות הגבוהות ביותר. אך בכל הנוגע להישגיו הרוחניים של האדם, תכונה זו של להיות "שמח בחלקו" ולהסתפק בהישגים אליהם הגיע עד כה, היא החיסרון הגדול ביותר!".
